החלטה בתיק ת"א 2427-08

            א. רקע דיוני

1.         עניינה של החלטה זו בשאלת המועד הקובע לעניין תשלום פיצויי הפקעה.

2.         החלטה זו באה לאחר שהצדדים הסכימו להקדים את ההכרעה בשאלה הנ"ל, והגישו סיכומים בקשר אליה במתכונת שהוסכמה ולאחר ארכות שניתנו (ראו פרוטוקול מ-19.1.10).

3.         לאחר שנשלמה הגשת הסיכומים כנ"ל הוזמנו הצדדים לדיון שהתקיים ב-1.3.11 (לאחר סיום שביתת הפרקליטים), בפרוטוקול של דיון זה נכתב:

            "בשלב הנוכחי שמענו הצעת פשרה של בית המשפט לגבי מה שעומד על הפרק בעקבות הסיכומים שהוגשו לגבי השאלה הראשונה שהועמדה. מוצע לקבוע קדם משפט לעוד כחודש, תוך שאם תהיינה התפתחויות קודם לכן, נודיע או נעתור בהתאם. אנו ערים גם לאפשרות שככל שיישאר צורך בהכרעה במה שעל הפרק הרי שלאחר מתן הודעה על צורך בכך תינתן רק השורה התחתונה, תוך שככל שיישאר צורך במתן נימוקים ניתן יהיה לעשות זאת במסגרת פסק הדין".

4.         ב-11.5.11 הוגשה הודעה משותפת לפיה לא הושגה פשרה, ולכן אין מנוס מהכרעה במה שעל הפרק.

5.         על אף האמור לעיל, בסעיף 3, הרי שבמסגרת החלטה זו לא אסתפק בשורה התחתונה בלבד. אני סבור כי לצד מתן תוצאת ההחלטה יש מקום לסקור את הרקע לשאלה העומדת להכרעה וגם להביא את הנימוקים בקיצור, תוך שככל שיישאר צורך בהרחבה בקשר לכך, ניתן יהיה לעשות זאת במסגרת פסק הדין שיינתן. כך הוא, בין היתר, מתוך שיקולים של יעילות הדיון, שבכללם מודעות לכך שממילא מצומצמת האפשרות לתקוף את ההכרעה שתבוא בטרם סיום ההליכים בתיק כולו.

            ב. רקע עובדתי ועמדות הצדדים

6.         התובעים הם יורשים (בשרשור) של המנוחים אמר, יוסף ורבקה ביסטרי, שהיו הבעלים והדיירים בחלקה 44 בגוש 30289 בקיבוץ רמת רחל (אשר לאחר איחוד חלקות מהווה חלקה 44 חלק מחלקה 6 בגוש 30213) (להלן: המקרקעין). בחלקה הנ"ל היה בנוי מבנה (שככל הנראה כלל שתי דירות) אשר שימש למגוריהם של המנוחים ושל דייר נוסף.

7.         ב-24.8.49 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעת הפקעה למקרקעין לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) בשנת 1955 נרשמו המקרקעין על שם מדינת ישראל. למרות האמור, המנוחים לא פונו מעולם מהמקרקעין (לפי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 8 לפקודת הקרקעות), אך הם גם לא פנו בבקשה לביטול ההפקעה כפי שמאפשר סעיף 8 הנ"ל, והמשיכו להתגורר עליהם עד פטירתם. במהלך הדברים ניתן ב- 21.6.55 היתר בניה להרחבת המבנה.

8.         המבנה נהרס בשנת 2000 (לטענת התובעים לאחר מות היורשים האחרונים שהתגוררו בו), והתובעים זכו לפיצוי בסך 100,000$ מקיבוץ רמת רחל (לטענתם, בשל עגמת הנפש שנגרמה להם). הסכם הפיצויים בין היורשים לבין הקיבוץ (נספח ז' לכתב התביעה) קובע כי הוא אינו פוגע בזכותם של התובעים לתבוע פיצויים ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל).

9.         התביעה לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין הוגשה לטענת התובעים על רקע סחבת בטיפול מצד של הממונה על הפקעות ורכישות במינהל וחששם מהאופן שבו יבוצע חישוב הפיצויים.

10.       בכתב התביעה ובהסכם הפיצויים לא מפורט אם הנכס היה תפוס או פנוי ומי התגורר בו עובר להריסתו (למעט דייר מוגן, שגם הוא נפטר). יודגש כי התובעים 2-1 הם האחיינים של רבקה (ילדי אחיה, שהיה הנהנה בצוואתה). יתר התובעים הם יורשי המנוחים אמר ויוסף, ואין טענה כי מי מהם התגורר בנכס עובר להריסתו ע"י הקיבוץ. גם בכתב התשובה לא טוענים התובעים כי מי מהם התגורר בנכס עובר להריסתו, ונטען רק כי המנוחים התגוררו בנכס עד מועד עלום. עוד טוענים התובעים כי הנכס נהרס ע"י הקיבוץ תוך ניצול מות מחזיק שגם הוא עלום שם.

11.       לגבי השאלה שעל הפרק טוענים התובעים כי המועד הקובע לחישוב הפיצויים הוא מועד פסיקת הפיצויים. לטענתם, הפיצויים נגזרים מזכותם לדיור חלוף במקום הנכס המופקע, ורק כך תתאפשר רכישת דיור חלוף השקול לזה שבגינו באים הפיצויים. בהמשך לכך עותרים התובעים לפיצוי בסכום של יותר מחמישה מיליון ש"ח, לפי שווי דירות בשכונת ארנונה הירושלמית, הסמוכה לקיבוץ רמת רחל. הנתבעת טוענת כי המועד הקובע הוא מועד פרסום ההפקעה, תוך שלסכום הרלבנטי יתווספו הפרשים מתאימים בשל חלוף הזמן שממועד זה עד מועד הפיצוי.

            ג. התוצאה והבסיס לה

12.       במחלוקת שעל הפרק מקובלת עליי עמדת הנתבעת.

13.       בהמשך למה שצוין לעיל, אביא את עיקרי הנימוקים לתוצאה שאליה הגעתי.

14.       בראש ובראשונה מקובלת עליי עמדת הנתבעת כי במקרה דנן יש לפעול לפי סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות, אשר מכח הגדרת "קרקע" בסעיף 2 לפקודה זו חל גם על מצבים שבהם בנוי בניין על המקרקעין המופקעים. כפועל יוצא מכך ובכלל, אין צורך בהשלמות ממקורות חיצוניים, ואין מקום "לגייס" את סעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, כפי שהתובעים עושים.

15.       בהמשך למה שצוין לעיל ובכלל, מקובלת עליי גם עמדת הנתבעת לפיה במקרה דנן לא מתקיים הרציונאל הסוציאלי העשוי להצדיק גזירת הפיצויים משוויו של דיור חלוף. די לעניין זה בכך שהתובעים דנן כלל לא התגוררו בנכס המופקע עובר להפקעתו או עובר למות המנוחים (הנ"ל בסעיף 6). בהקשר זה צודקת הנתבעת בטענתה שכך עולה גם מן הפסיקה הרלבנטית.